בימים האחרונים הרשתות החברתיות גועשות בעקבות מותו של ארי קוקה, שכפי הנשמע בחר לסיים את חייו בידי עצמו. ארי היה לדמות מוכרת בקהילה הלהט״ב – ובעיקר *בתת קהילת חיי לילה-הומואית-בת״א. איננו יכולים לפסוק ולדעת את האמת, אך לא ניתן להתעלם מהקולות שעולים – המתאבלים והחברים הכואבים את לכתו, אל מול קולות של אנשים הטוענים לפגיעות שונות ומכתב המסתובב ברשת.
לא ניתן לבטל אף קול, אך עלינו לכבד. אל לנו להיות לשופטים בבית משפט, כי איננו, ואיננו יכולים לשפוט את המתים.
אך עם זאת, ראוי וחשוב כי יקום שיח משמעותי ומכבד על מספר נושאים שעלו בעקבות זאת לשיח הקהילתי: תרבות שיח; זכרון המתים; נשאות HIV; קבלה/אי-קבלה של הנשאות בחברות השונות; תחלואות כמו התמכרויות לסמים, מין והתנהגויות מסוכנות; יחסי מרות וניצול; פגיעה מינית; הפחד מפניה ודיווח לרשויות ולגורמי הטיפול המקצועיים; טיפול בלתי מספק של אותם גורמים – מחוץ ובתוך קהילות הלהט״ב; וכמובן שאלות של ייצוג.
שיח על פגיעות בקהילה הגאה
בדיוק לפני שנה בעקבות התפרצות המשטרה לסאונה בתל אביב, כתבתי על כך שיש להילחם לא בשימוש בסמים בקהילה (ותחלואות אחרות), אלא בסיבות לשימוש בסם. טיפול לא רק בסימפטום, אלא בשורש הבעיה. כנ״ל תחלואות אחרות – כמו ניצול מיני ופחד מהדיווח, שהינו כפול ומכופל כאשר טומן בתוכו מערכת של חיים בארון, פחד משיפוט על גבריות, פחד מלהט״בופוביה, וחוסר שיתוף עם הקרובים לנו.
הכרתי יותר מדי מקרים באופן אישי, של צעירים להט״בים שנוצלו מינית, ו-״המערכת״ (מי זו בכלל?) לא ידעה לתת את המענה. הרב המוחלט בכלל לא מדווחים. לצערי הרב הכרתי גם כאלו שכבר לא איתנו בין החיים, הרבה בגלל אותן סיבות שציינתי.
אי-קבלה מצד החברה ההטרו-נורמטיבית (סטרייטית), לצד הקהילה הגאה (ובמקרה זה ההומואית) שיכולה להיות שיפוטית ואכזרית בלשון המעטה, לא הופכות את הדבר לקל יותר. אי-קבלה מצד האנשים הקרובים, כמו משפחה, בכלל יוצרת כאן מצב של סיכון.
הכי פגיעים: המיעוטים שבתוך המיעוט הלהט״בי
*המונח ״קהילה להט״ב״ שגוי מיסודו. זו לא קהילה אחת, אלא ייצוג וקואליציה של תתי-קהילות רבות ומגוונות. רובן המוחלט אגב, אינן מאוגדות כלל ואינן מיוצגות בפועל. הדוגמא הישראלית לכך, באה לידי ביטוי, או למעשה חוסר ביטוי של להט״בים דוברי רוסית וערבית (שליש מאוכלוסיית ישראל!) בשיח ״הקהילתי״.
מחאת השחורים (Black Lives Matter, 2020), צריכה להזכיר לכולנו, שאילולא הלהט״בים השחורים בארה״ב (קבוצת מיעוט כפולה ומכופלת), שהתנגדו למשטרה המקומית – לא היו מתרחשות מהומות סטונוול (1969), ולא היו קמות תנועות השחרור הלהט״ביות המודרניות.
שיח ואי-זכרון קולקטיבי בהגמוניה הלהט״בית הישראלית
לפני שבועיים הלך לעולמו איימן ספיה ז״ל, שהיה לדמות מוכרת בקהילה הלהט״ב הפלשתינית-ישראלית, וכן הערבית במדינות אחרות. נולד במשפחה מוסלמית בכפר יאסיף בגליל, וכנגד כל הסיכויים נהיה לרקדן המחול המודרני הערבי הראשון בישראל וזכה להצלחה בינלאומית. איימן היה מוצהר במיניותו, הביע היבטים קווירים באומנותו, פרץ חסמים וחומות בחברה הערבית והיווה השראה ללהט״בים רבים.
אני מציע לכולנו להיות מספיק אמיצים עם עצמנו ולהודות בדבר מה אחר. בכל אחד מאיתנו ישנו צד גזען. זהו חלק מטבע האדם. עלינו לא להתכחש לכך, אלא להילחם בכך. כולנו יודעים כמה גזענות היא מסוכנת, ומיהם/ן הראשונים להיפגע: קבוצות מיעוט.
לצד הנושאים הרבים שעלו לשיח הקהילתי בשבועות אלו, ראוי גם כי יעלה שיח על שאלת הזיכרון הקולקטיבי, את מי אנחנו כקהילה נזכור כגיבור? והאם יתכן שאותו שיח לא כולל את כולם? ואולי רק ההיסטוריה תגלה לנו. מה שבטוח, זה שזכרון הוא דבר סלקטיבי.
יהי זכרם של המתים ברוך. יהי זכרונם, לכדי הנעה לפועלם של החיים ברוך.